Work Text:
הלהבות עטפו אותו מכל כיוון, החום שלה חונק אותו. האש הזו בערה בתוכו - האש הפוגעת, אבל גם מגוננת. נותנת לו כוח, ובאותו הזמן מנסה לעכל אותו מפנים. חום שבוער כמו עשרים כבשנים, מאיים להשתלט על כל שנייה מהקיום שלו.
הוא התגעגע כל כך לזמנים שבהם הוא היה יכול להרגיש עוד חוץ מכאב וריח של עשן.
אז יום אחד, הוא החליט לעשות שינוי.
"הלו? יש פה מישהו?" הקול הדהד ברחבי הבקעה, והחזיר את וולקן למציאות. זה כנראה היה השליח שהוא הזמין לפני כמה ימים. או אולי כמה חודשים? אם יש דבר אחד שגרוע יותר מהמהירות של דואר ישראל זה תחושת הזמן שלו.
"כבר מגיע!" הוא קרא אליו ורץ אל עבר הדלת. אם בכלל אפשר לקרוא לעמוד אש מהגיהנום 'דלת'.
רגע לפני שפתח צוהר בשער הלוהט, האל נזכר שאין לו בגדים. כבר בחודשים הראשונים שלו כאן הוא הבין שהחום נורא בהרבה מהמבוכה שתיגרם מלהסתובב בעירום - אחרי הכל, זה לא כאילו שזה משנה משהו. הוא בכל מקרה כאן לבד. מי היה יודע שלא הרבה אנשים יתנדבו לגור בשכנות להר געש פעיל. עם הזמן, התברר שזו הייתה ההחלטה הנכונה. אם יש דבר אחד שממעיט קצת את הכאב שלו, זה היכולת לכנות את הלהבות שעוטפות אותו 'סוטי מין'. בשלב הזה, ההומור שלו כבר כבר מזמן גבל בשיגעון. בלית בררה, הוא זרק על עצמו כמה גושי בזלת בצורה כללית של תלבושת ופתח את השער הבוער שמולו.
מאחורי השער עמד נער שליחויות צעיר ובידו דפים עולים באש. הוא נראה די רגוע ביחס למצב.
"אמממ… סליחה על החוזה" אמר וולקן, שניחש שזה מה שערמת האפר הייתה לפני מספר שניות.
"זה בסדר. קורה כל הזמן", הנער השיב, והתחיל לפרוק את המזגן מהארגז שלו. את ווולקן זה בעיקר הפתיע שעוד נשאר ארגז לפרוק בהתחשב בכך שזה קופסת קרטון באמצע הר געש.
"אז… איך החיים?" שאל וולקן, שהתחיל להרגיש לא בנוח עם לצפות בבן נוער עובד עבורו בעודו חצי ערום.
"אתה יודע…. חיים." אמר שליח בטון נונשלנטי, ממשיך להתעסק עם האריזה. היא הייתה עטופה בכמות מפחידה של מסקינטייפ.
"אז אממ… אתה יודע מה אתה רוצה ללמוד באוניברסיטה?" המשיך וולקן, מנסה להדחיק את העובדה שאמר עכשיו משפט יותר זקן מהיקום עצמו בעודו רק בן ארבעים וחמש.
הנער הרים את ראשו כדי להעביר מסר חד-משמעי של אכזבה וחזר אל המזגן העטוף.
"אני לא ממש יודע. שום דבר לא בוער בי כרגע. אין איזה נושא שנדלקתי עליו, וזה לא שיש מעלות טובות בללמוד רק על העיקרון. האמת שזה ממש מרתיח אותי הציפייה שכולם צריכים להשיג תואר. זה כאילו שאם אין לך השכלה גבוהה אתה פתאום בנוער הגבעות או להב"ה", הוא ענה באותו אופן מונוטוני, למרות שוולקן הצליח לשים לב לחיוך קטן על שפתיו. מסתבר שהילד הזה הוא לא רק שליח, אלא גם סדיסט מומחה.
אחרי שכמות לא פרופורציונלית של זמן עבר, הנער סוף סוף הוציא את המזגן מהקופסה והניח אותו על הרמפה, בפיו רק שלוש מילים - "לא כולל התקנה". וכך, הוא הסתובב לכיוון השביל במורד ההר והחל לפסוע בו.
"תחזור לכאן יא חוליגן! רמאי!" וולקן צעק עם שנאה יוקדת, תרתי משמע, כלפי נער השליחויות.
הקול המרוחק רק ענה "אוי. כמה חבל שאין יותר את החוזה. טראגי."
וולקן נשאר לבד לתהות איפה טעה. איך היה יכול לפשל באופן כה נורא, שאפילו החום לא היה גרוע כמו ההשפלה. כל מה שנותר לו מזגן לא פעיל, טוגה מביכה מאפר, ויריבות אדירה עם ממזר קטן שאם זה היה תלוי בו, לא היה רואה עוד אור יום.
אבל אם היה דבר אחד שווולקן היה בטוח בו, זה שהוא לא מוותר. לא מוותר. עד שישיג את המטרה.
הוא פתח את המחשב האישי שלו, נכנס לפיירפוקס, והקליד את המילים "ים כחול הקרוב למקום מגוריך" בלשונית החיפוש.
הגיע הזמן להירשם שיעורי צלילה.