Work Text:
הסיפור בהקראת אלה גורדון (07:15 דקות)
מוקדש לזכרו של אבא
"לפעמים," אמר ספוק, "אני תוהה מהי מערכת הלחצים האבולוציוניים שהביאה להתפתחות האוזניים שלי."
אוהורה הרימה את מבטה מעל כוס הרקטג'ינו הקלינגוני ששתתה. זה מוקדם מדי בבוקר לחפירות האלה, חשבה. אבל אחרי שהציל את חייה בפעם המי-יודע-כמה בהיתקלות עם הרומולנים בכוכב גמא-סיגמא-אקס אתמול, היא הייתה חייבת להיות יותר נימוסית כלפיו. היא חייכה אליו, כמאשרת לו להמשיך. עוד רבע שעה תתחיל המשמרת על הגשר. האנטרפרייז נמצאת במסלול סביב כוכב הלכת טאורינוס 3, ממתינה לאות חיים ממשלחת החקר מכדור הארץ, בראשות הפרופסור בריידי, שכנראה נקלעה לצרה. כשיעלו על הגשר לא יהיה לספוק זמן לקשקושים האלה, ודאי לא כשקירק ומקוי נמצאים על פני הכוכב, והקשר איתם אבד.
"אין להן תפקיד פונקציונלי," אמר ספוק. "זה לא עוזר לי לשמוע יותר טוב. אולי להפך. זה כמו אוזן אנושית עם שפיץ למעלה. אין שם קצות עצבים או משהו שמוביל קול בצורה טובה יותר. זה לא מקביל לאוזניים של הארנבים שלכם, או של הסהלט-דור אצלנו."
"זה יכול להיות אלמנט של משיכה מינית," אמרה אוהורה. "כמו הזנב של הטווס."
ספוק היה צריך לחשוב שנייה מהו טווס, אבל משהבין אמר, "עד כמה שאני יודע, הטווס הזכר הוא בעל הזנב היפה והמפותח, וזה אלמנט שאיננו מופיע אצל הנקבות. זה סימן ברור ל'מרוץ חימוש' אבולוציוני, בו נקבות מעדיפות זכרים עם סמן מיני בולט, כמו זנב או אוזניים מחודדות. אבל אוזני הנשים בוולקן מחודדות בה במידה. ולא רק זה. השינוי הוא מינימלי. 'מרוץ חימוש' אבולוציוני היה צריך להוביל לשינוי גדול בהרבה, כי המחיר המשולם מבחינה אבולוציונית על אוזניים גדולות יותר ומחודדות יותר הוא אפסי, לעומת היתרון במשיכה המינית המוגברת."
"אם כבר מדברים על משיכה מינית," אמרה אוהורה, נסחפת להפתעתה לדיון, "חשבת פעם מה בדיוק הסיכוי שבת כדור הארץ תתעבר מזכר וולקן? אני חושבת שהסיכוי שבת כדור הארץ תתעבר מתות שדה יותר גדול."
"זה אכן מוזר!" אמר ספוק. "חשבתי על זה פעמים רבות. אבל ראי, אנחנו במשלחת בת חמש שנים, ביקרנו בעשרות כוכבים. התוצר הסופי של האבולוציה הוא תמיד דמוי אנוש, ואפילו מדבר אנגלית. יכול להיות שיש זימים באף, כמו אצל ידידינו הבאג'ורים..."
"גם זה מוזר," אמרה אוהורה. "הם נושמים את אותו אוויר שלנו. למה להם זימים?"
"או עור כהה ומעין שריון על המצח, כמו הקלינגונים," המשיך ספוק, מתעלם מההערה.
"לקלינגונים שאני מכירה אין שריון על המצח," אמרה אוהורה. "הם פשוט כהי עור עם זקן."
"או מבנים דמויי כפית על המצח, כמו הקרדאסים," המשיך. "אבל המבנה הבסיסי הוא אנושי. תמיד המין השליט בכוכב הוא דמוי אנוש."
"ומדבר אנגלית," אמרה אוהורה.
"מוזר, לא?" המשיך ספוק.
"מאוד מוזר," הסכימה אוהורה. היא לגמה שוב מהרקטג'ינו, מקווה שבהעלאת התמיהה הזו הסתיים הדיון.
"שמעת פעם על לודוויג בולצמן?" שאל ספוק.
"לא," אמרה אוהורה. תקוותה שהדיון יסתיים גוועה. כוס הרקטג'ינו כמעט הסתיימה. אולי תלך למשכפל להכין כוס נוספת, חשבה. זה הולך להיות ארוך.
"הוא מדען אוסטרי בן המאה ה-19 שלכם," אמר.
אוהורה לא ידעה מהו 'אוסטרי', או מתי הייתה המאה ה-19, אבל חששה להיראות בורה בעיני ספוק. הוא קלט את אי ההבנה, ועשה בראשו את החישוב.
"זה בערך יוצא תאריך כוכבי 15632.09," אמר.
"יו," אמרה אוהורה. "היו לנו מדענים אז?"
"את מבינה שאחרי מות החום של היקום, עוד כמה מיליארדי שנים, היקום יהיה מרק לא מאוד סמיך של חלקיקים תת-אטומיים?"
היא ניסתה להיזכר בשיעורי המדע בתיכון. "זו תיאוריה אחת," אמרה. "נדמה לי שבתאריך כוכבי 64446.09 ג'רוויס שלל את האפשרות הזאת."
"חשבת גם למה כל המדענים הגדולים שלכם הם עם שמות אמריקאיים?" שאל ספוק. "לא משנה. הוא לא שלל את האפשרות. הוא העלה מודלים אלטרנטיביים, שמבוססים על השערות שיש הרבה יותר חומר ביקום ממה ששיערו עד אז, מה שהופך את סבירות האפשרות למות החום של היקום נמוכה ובלתי סבירה, אבל לא אפסית."
"למה אנחנו מדברים על זה עכשיו?"
"כי בולצמן העלה את האפשרות שביקום כזה יכול להיווצר ספונטנית, מצירוף מקרי של חלקיקים, מוח שיכלול זיכרונות ומודעות, אך למעשה יהיה רק הרכב מקרי של חלקיקים בעולם ריק. מוח כזה יחשוב שהוא פועל ביקום מסוג זה המוכר לנו, ושהוא יוצר אינטראקציה עם סביבה מוכרת, אבל למעשה יהיה בודד בעולם של חלקיקים תת אטומיים המרחפים במקריות במרק דליל של חלקיקים."
"ההסתברות לזה היא מאוד קטנה," אמרה אוהורה.
"בהינתן העובדה שהיקום שלנו יהיה אינסוף שנים במצב של מות חום, ההסתברות ליצירת מוח כזה היא מאה אחוז. במהלך אינספור שנים יהיה לא רק מוח אחד כזה, אלא אינסוף מוחות כאלה."
"מה אתה רוצה לומר בעצם?" שאלה אוהורה, מאבדת סבלנות. היא ידעה שאי שם על פני הכוכב, קירק ומק'וי נלחמים להציל את משלחת החקר של הפרופסור בריידי ממפלצת הנא-טונב האכזרית, וייתכן שבעוד שנייה תישמע האזעקה המוכרת, השריקה, והיא תגיע לחדר השיגור ותשוגר אל פני הכוכב. ספוק לא היה מסוגל לחוש חרדה, אהבה או אפילו מעט ממה שחשה כלפי קירק, אבל צריך להיות וולקן חסר רגשות לחלוטין בשביל לקשקש על הסתברויות ובולצמן במצב כזה. הוא היה חייב להבין שהיא אינה כזו.
כוס הרקטג'ינו כבר הייתה ריקה. השיחה הזו איבדה בשבילה את טעמה, והיא חיפשה את הדרך לסיימה. למרות שעכשיו עלתה במוחה התהייה, מדוע משקה קלינגוני ייקרא בשם בעל ניחוח איטלקי, שמתאים למיתוג של רשת בתי קפה על כדור הארץ. היא הייתה צריכה לבקש את הקפה מהטבח של הספינה, פייר אוגיסט פיקארד. היא התעצלה ולקחה קפה מהמשכפל. אולי נמאס לה לשמוע על ההצטיינות של הבן של הטבח באקדמיה של צי הכוכבים, אבל השיחה הזו היא באמת עונש של ממש.
ספוק הביט בה במבט הספקני שלו, גבה אחת חצי מורמת. "מה אני רוצה לומר בעצם?"
"כן," אוהורה גייסה את כל הסבלנות שהייתה בה, ולא נותר ממנה הרבה. "מה אתה רוצה לומר בעצם?"
"שבהינתן כל האנומליות," אמר ספוק בדרכו ההגיונית, המדודה, "וחוסר ההיגיון הבסיסי ביקום שאנחנו רואים וחווים, אחד מאיתנו, כנראה את, הוא מוח בולצמן, והיתר הם אינטראקציות כימיות וחשמליות בתוך המוח הזה עצמו."
"אז אני מוח ששט בוואקום? ואתה הזיה שלי?"
"איני רואה אפשרות אחרת להסביר את היקום המשונה בו אנו פועלים," אמר ספוק בדרכו חסרת הרגש. "זה אך הגיוני."
"מה אתה רוצה שאעשה עם המידע הזה?" שאלה או'הורה, תוהה על שפיות דעתו של הוולקן. ממעט הפסיכולוגיה הוולקנית שהכירה, ידעה שאחת לכמה זמן הם משתגעים בשל דחף להזדווגות הנקרא "פון פאאר". היא תהתה אם קצין המדע לא נמצא בתחילתו של התהליך, שסופו מי ישורנו.
"שום דבר! תחגגי את הקיום שלך. את במסע בין כוכבים שנמשך חמש שנים, את חוקרת עולמות חדשים ומוזרים, מחפשת חיים חדשים ותרבויות חדשות, הולכת באומץ למקומות בהם אף אדם לא היה לפנייך!"
"מצד שני," אמרה או'הורה, תמהה שוב על פרץ הרגשנות, ותוהה עד כמה רחוק אכן הוא הפון-פאאר, "אם אני מוח שנוצר מאינטראקציות אקראיות של חלקיקים ביקום מת, אז מה שאני חשה הוא איזו תמונת מצב אקראית, ולמעשה הקיום שלי יכול להסתיים בכל רגע."